כולנו יודעים שפעילות גופנית חשובה מאד לבריאות. היא לא רק מחטבת וגורמת לנו להראות טוב יותר, היא חשובה מאד כדי להשאר בריאים, וככל שאנו מתבגרים, כך הפעילות הגופנית חשובה יותר. ישראלים רבים עוסקים בכל סוגי הפעילות הגופנית- מהליכה שהיא הקלה ביותר לביצוע- וחינמית, ועד לספורט אקסטרים לסוגיו.
בדרך כלל אני מחפשת כותרת משעשעת, משחק מילים, משהו מבדר להתחלת הפוסט. הפעם החלטתי ללכת על הפשוט ביותר, האמיתי ביותר ולצערי המציאותי ביותר עבור יותר מדי נשים- סרטן השד שתוקף אחת משמונה נשים, והגילאים רק הולכים ונעשים צעירים יותר.
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות למאבק בסרטן השד, והרבה גורמים מתגייסים, ומאמצים את הצבע הוורוד- צבע המלחמה בסרטן הארור הזה, שאבחון מוקדם שלו יכול להציל חיים באופן דרסטי יחסית למי שלא מאובחנת בזמן, ומכאן הדחיפות בבדיקות.
ומה הקשר לפטריות?
השנים עוברות, וכמה שנישאר צעירים בנפש, הגוף לפעמים לא משתף פעולה כל כך, וכוח המשיכה מתחיל לפעול. גם החריקות מתחילות פה ושם, ואם פעם בגיל עשרים אכלנו הכל והעור היה מתוח ויפה והגוף רזה ושרירי, ברבות השנים, גם אם מקפידים על תזונה וספורט (וזה די קשה עם אורח חיים של עבודה ומשפחה וריצות להמון כיוונים ביחד), עדיין לפעמים צריך לעזור לטבע ולעשות משהו כדי לחזור לגוף שהנפש שלנו מתאימה לו.
הלגה רקנטי התחילה כקוסמטיקאית לפני 25 שנים, ואז הבינה, אחרי טיפול במאות לקוחות, שצריך להרחיב את הראייה, ואת הידע. הרבה שנות לימוד אחר כך – שבהם התמחתה בבעיות עור במסגרת קורסים לכימיה ורפואה קוסמטית, לימודי רפואה משלימה בשיאצו ורפואה סינית, התמחות בקוסמטיקה פרא-רפואית היא מצאה את הדרך לשלב את כל הגורמים הנדרשים לטיפוח מושלם לאורך השנים- שינוי באורח החיים שמתמקד הן בפנים – תזונה נכונה, תוספי מזון, ופעילות גופנית, והן בחוץ – תכשירים וסרומים יעודיים ומכשור מתקדם. השילוב בין השניים הוא שמסייע לשמור על הגוף ולשפרו לשביעות רצוננו.
יום האישה הבינלאומי, השמיני למרס, נחגג אתמול, ונחלק פחות או יותר לשני חלקים – הכיוון המסחרי של חברות שראו בכך עוד הזדמנות למכור פרחים/דובונים/שוקולד, ממש כמו ב"חג האהבה" שרק בישראל נחגג פעמיים בשנה, וגופים שהבינו שמטרת היום הזה היא לשפר את מעמדן של נשים, שרחוק מלהיות שוויוני בעולם שבו הן 51% מהאוכלוסיה.
וכמו שברור מאליו – אם הנשים לא יעשו משהו, שום דבר לא יזוז. והדרך לפעול היא קודם כל להכיר ביכולות, מה שנקרא "העצמה נשית".
את מותג השוקולד "קליק" באמת שאין צורך להציג- כולם מכירים ואוהבים את השוקולדים האלה שמחביאים בתוכם (ובציפויים שונים) כל מני הפתעות – אגוזים, דגנים, וכל מני דברים טובים. המותג אהוב מאד על ילדים ונוער , בגרסאות השונות – בתפזורת של השקיות, בחטיפים או בצורת "בר" שנשבר בצורות שונות.
עכשיו, כשמגיע חג האהבה – הוא הוולנטיין הבינלאומי (כי ביננו, רק בישראל מבינים שהכי כיף לחגוג פעמיים – גם בט"ו באב וגם ב14 לפברואר), יצא המותג "קליק" בפרוייקט מיוחד למבוגרים – גם בטעמים וגם בקונספט וכך הומצא ה"קליק לייבל בר".
הבר, שממוקם בקניון רמת אביב, במקום טוב באמצע (ליד המעליות השקופות – בין שער המגדל לשער הים) מציע את הטעמים המיוחדים לוולנטיין – "פקאן מאובק" (הפייבוריט שלי וממכר במיוחד), "מקורמלוז קפה" (עם אגוז לוז), ביטר קרנאץ' ושקד לבנבן. הטעמים מכוונים אמנם למבוגרים אבל אני מכירה הרבה ילדים שיחטפו את השקיות בלי היסוס…
בכל מקרה, מה יש ב"קליק לייבל בר"?
אז בתמונות למטה-
ועוד אחת –
ניתן לראות את צוות הברמנים המיוחד- שבמקום למזוג אלכוהול , מוזגים שוקולד קליקים, ומחלקים "שוטים" של קליקים מטעמים שונים של סידרת "קליק לייבל".
בבר אפשר לקנות מארזים מיוחדים של שתיים או ארבע שקיות "קליק לייבל" ולקבל במתנה אריזה מיוחדת שכוללת קופסת פח מהודרת ומעוצבת (שאפשר אחר כך לשים בה תכשיטים או פתקים רומנטיים או מה שרוצים) ועליה ברכה שהרוכשים מקלידים בעצמם על גבי טאבלטים שנמצאים במקום, ואז היא מודפסת ומודבקת על הקופסה).
אני הכי אהבתי ברכה שכתבה אחת הבנות במקום לבן זוגה, משהו כמו "ליקירי, קניתי לך קופסת איכסון, השוקולד הוא בשבילי!".
הפעילות בבר תתקיים בין התאריכים 9 לפברואר (שזה בעצם היה אתמול) ועד ל16 לפברואר, כך שכדאי להזדרז ולהצטייד במתנה מדליקה ובטעמים כייפים (אישית, הייתי קונה שתיים – אחד לעצמי!).
(בתמונה למעלה ניתן לראות את הברכה שאני עיצבתי).
עוד מידע בדף הפייסבוק של "קליק" –
סוגיית המתנות לנשים (ובמקרה הזה בעיקר לנשים למרות שיש גם לגברים) היתה מצד אחד מסובכת, מצד שני קלה להפליא.
מסובכת למה? כי יש המון אירועים שדורשים מתנה – רק בישראל חוגגים את חג האהבה פעמיים – פעם אחת בט'ו באב ופעם שניה ב14 בפברואר, הוא חגו של וולנטיין, ומעבר לזה יש גם יום הולדת ויום נישואים וכמובן איך אפשר בלי יום האישה הבינלאומי (שמיני למארס למי שלא רשם לעצמו עדיין).
וקלה למה? כי לא משנה מי האישה, לא משנה הגיל, ההעדפות והתפיסות הפוליטיות שלה, כל הנשים אוהבות מקלחת טובה ולהריח טוב. (וגם רוב הגברים …). מקלחת היא כבר מזמן לא רק ניקוי הגוף אלא גם טקס שלם שבו מפנקים את עצמנו, מריחים בכיף (וניחוחות טובים עושים נפלאות לא רק לגוף אלא גם לנשמה) ויוצאים בתחושה של בני מלוכה. היום כשאנשים מעצבים את דירתם, הם בדרך כלל משקיעים הרבה בחדר רחצה מפנק שמוריד מעלינו לא רק את אבק היום אלא גם את הטרדות והתלאות, והופך אותנו לגושישים חמימים ורכים.
ב"ללין" אוהבים לחדש ולפנק, כדי שכל פעם תהיה לנו הפתעה אחרת, והפעם לכבוד חג ה"וולנטין" יש קו חדש של מוצרים בשם Love me שעוצב בידי האומן הניו יורקי Curtis Kuling והוא רומנטי במיוחד, וכולל סידרה שלמה של מוצרים בכל המחירים, מ9.90 לספוג רחצה מפנק, דרך נרות עיסוי, סבון רחצה נוזלי, קרם ידיים, תיקים בגדלים שונים, וגם אריזות מתנה במבחר סוגים ומחירים.
קיבלתי להתנסות את קרם הגוף ואת ג'ל הרחצה של הסידרה. כמו כל מוצרי "ללין" – הריח ממכר ורומנטי במיוחד. העיצוב היפיפה מתאים להנחה במגש הרחצה כך שהוא גם קישוט וגם שימושי. הפתיחה נוחה ומהפיה יוצאת בדיוק כמות נדרשת. השפופרת גם בגודל המתאים ליד כך שהיא לא מחליקה בזמן מגע ביד רטובה.
קרם הגוף מהווה השלמה כייפית לעור הנקי (והאמת, אני אוהבת אותו גם כקרם ידיים לריח טוב באמצע היום).
מוצרי "ללין" תמיד היו איכותיים, ואפשר לחוש בכך עם כל שימוש, והעיצוב הנוכחי מוסיף להם פן נוסף של יופי וכייפיות- גם לתת, ובעיקר לקבל…
אתר ללין – http://www.laline.co.il/sales/Valentine_s_Day_2015#spage_3
LALINELOVEME#
LALINEISRAEL@
הדבר הראשון שאנו עושים, בכל גיל, כשיש לנו משהו, הוא לרשום עליו את השם שלנו. אם זה "כאן חיים בכיף" על הדלת, ואם זה המדבקות על המחברות של הילדים. בילדותי אלה היו בתחילה מדבקות לבנות פשוטות, מקסימום עם שורות למילוי של "שם התלמיד, כיתה, מקצוע". אחר כך זה כבר השתכלל ובצד היו ציורים רלוונטים למקצוע (כמו כלי הנדסה למחברת הנדסה, ועפרונות למחברת ציור וכך הלאה), או השוס האמיתי – כוכבי טלוויזיה (דאלאס – כי כולם רוצים מדבקה של ג'י אר יואינג), קולנוע (גריז שולטים!!!!!111) או כוכבי האבקות חופשית עם ויכוחים של מי יותר שווה – קרי ואן אריק או קווין.
היום המצב יותר פשוט, כי "ניק ניים" מביאים לנו את הכל כבר מוכן, ובמבחר אדיר- ספרי ילדים שבהם משובץ שמו של הילד, קופסאות אוכל אישיות כדי שכל ילד ידע בדיוק מה שייך לו, פליסמטים שיגרמו לילד הכי עקשן לאכול בכיף, מדי גובה כדי לסמן כמה הילד שלנו גדל, חוברות צביעה, מדבקות, פאזלים, שלטים לדלת וכמובן מחברות לבית הספר.
אבל לא צריך להיות ילד כדי להנות מכל הטוב הזה, כי יש גם מגוון גדול של עיצובים לגברים ונשים, בהתאם להעדפה, וזה כיף גם לתת וגם לקבל משהו כל כך אישי.
כך לדוגמא אני קיבלתי מחברת למתכונים עם השם הפרטי שלי, בכריכה קשה ומהודרת – הנה תראו בתמונה-
מחברת שפשוט עושה חשק להתחיל לכתוב בה, אם זה מתכונים ואם זה הגיגים אישיים (ואלוהים יודע שיש לי הרבה) ובסוף הופכת לאלבום או לספר מתכונים מועיל.
אגב, כשהסתובבתי באתר –
מצאתי עוד המון אוצרות כמו ערכות ליום הולדת עם שם החוגג, מחברות רומנטיות לכתיבת זכרונות משותפים או מחשבות אינטימיות שכבר כל כך חסרות בעידן ה"כל פיפס בחיים שלי נמצא ישר ברשת החברתית", קופסאות אוספים (שחבל שלא היו לי אז לאיכסון ה"זהבים" שלי למשל), והכל בנוחות – רק לבחור את המוצר, להקליד את שם הילד/ה או שם של מי שרוצים לפנק במתנה, והופ – המוצר האישי כבר בדרך.
עכשיו זה בדיוק הזמן, אם זה לתלמידים לתחילת שנת הלימודים, כי אין כמו מחברות אישיות להעלאת המורל והמוטיבציה, ואם זה למארחים או לחברים לקראת החגים (או אפילו לעצמכם, כי גם לכם מגיע).
המוצרים מיוצרים אחד אחד באופן פרטני ובתשומת לב אישית.
(וטיפ אחרון – מצוין גם לגננות וועדי הורים בגני ילדים למשל, שמחפשים מתנות מקוריות לחוגגי ימי ההולדת ולאירועים!).
בילדותי, כמו הרבה ילדים אחרים, שנאתי את שיעורי ההתעמלות. במקרה הטוב – המורה נתן כדורסל ואמר "לכו לשחק", במקרה הנפוץ יותר הוא הכריח אותנו לרוץ סביב בנין בית הספר או לעשות כל מני פעולות מסובכות כמו "עמידת ראש" (שעד היום אני לא מסוגלת לעשות ולא רוצה בכלל). אחרי השיעור היה "תענוג" במיוחד בקיץ, כשבכיתות כמובן לא היה מזגן, מקסימום מאווררים חורקים שכולם הזיזו לכל הכיוונים, כך שה"ניחוחות" ליוו אותנו כל היום וגם התחושה לא היתה נחמדה בכלל. אני במיוחד חושבת היום על אותם ילדים נניח בעלי עודף משקל או סתם "לא ספורטיביים" שנאלצו להתחרות מול כל הכיתה בכל מני תרגילי ספורט, שגרמו בעיקר לבנות המין הנשי לנסות לשכנע את המורה שיש להן את ה"אורח החודשי" כמעט בכל שבוע ולכן הן נאלצות להחמיץ את השיעור.
מאז גדלנו, המודעות לספורט לצורך בריאות ושיפור המראה גדלה, וברגע שזה כבר לא היה חובה, פתאום מצאנו לעצמנו כל אחד את הנישה הספורטיבית המועדפת עליו, שאותה יעשה ברצון ולא בכפייה.
יש כאלה שאוהבים ספורט בחוץ כמו ריצה או משחקי קבוצה, יש כאלה שאוהבים ספורט אם זה עם מזגן צמוד, כמוני, ומתמקמים בחדר הכושר , שם יש מראות, יש מזגן, יש טלוויזיה, יש מוסיקה ,ובעיקר יש אנשים אחרים שנותנים לך אנרגיות להתאמן בעצמך.
ניסיתי כל מני סוגי ספורט – מקיקבוקס שנגמר בפציעה שאילצה אותי לעזוב , דרך ספינינג ששיעמם אותי למוות , ועד שיעורי אירובי שהיו נחמדים אבל לא הסתדרו לי בלוחות הזמנים.
(קרדיט לתמונות בקישור זה )
בסוף הגעתי למה שמתאים לי הכי הרבה- חדר הכושר. התוכנית שלי, שמתחלפת בעזרת מדריך פעם בשלושה חודשים עד חצי שנה, מתחילה בתרגילי משקולות חופשיים (אני מעדיפה אותם מכיוון שאני מגיעה בשעות הערב העמוסות, בגלל שאני עובדת, ואז זה סיפור להצליח להשיג מכשירים), עובדת על שרירי זרועות, גב, עוברת לחזה ומשם למשקולות רגליים, לא מזניחה את ה"פאואר פלייט" בשביל ההתנגדות הנוספת, תרגילי בטן, תרגילי מתיחות ובסוף הבונוס- להרכיב אוזניות, להתחבר לאיזה סרט או קומדיה, וללכת כמעט שעה, בלי לשים לב.
כמובן שזה מחייב גם ציוד ספורט מתאים, כי ציוד לא מתאים יכול לגרום לאי נוחות במקרה הטוב, ולפציעות ופגיעות במקרה הפחות טוב. הדבר שהיה לי הכי חשוב היו נעלי הספורט, ולמרות שהפעילות שלי היא בתוך חדר הכושר, אני מרגישה הכי בנוח בנעלי ריצה לנשים, שהופכות כל צעד לריחוף על ענן. כשקניתי את הנעליים בדקתי היטב שהן יושבות בנוחות, ששום דבר לא לוחץ או משפשף ושהן איכותיות. שווה להשקיע בזוג טוב, אחרת זה עולה ביוקר. אחרי הנעליים בא חלק שמאד חשוב לנשים – הטופ- החלק העליון. זו יכולה להיות גופיה או גוזיה, העיקר שתחזיק טוב, כי אין סיוט גדול יותר לאישה בעלת חזה במידה בינונית ומעלה, מאשר לרוץ קדימה כשכל שאר החלקים שלך רצים אחורה ו"מתנפנפים". זה כואב, זה לא נוח ומאד לא בריא. אני מעדיפה "טופים" שהם סוג של חזיות גדולות שמחזיקות היטב, ומי שיראה אותי בזמן רכישה של טופ כזה, יראה אותי קופצת ומנפנפת ידיים, מתכופפת וזזה, כדי לוודא שהכל ארוז ונשאר במקום (ובעיקר גם לא לוחץ מתחת לבית השחי – עדיף לקנות מידה טיפה יותר גדולה בהקף מאשר שיווצרו כל מני "נקניקיות" מעל ומתחת לפריט).
בתור חלק תחתון- יש כאלה שבוחרים מכנסיים קצרים, אני מעדיפה ארוך כדי לגעת פחות במכשירים (למרות שאני מניחה מגבת) ומשתמשת במכנסי קפואירה שקניתי בטיולים בברזיל. יש להם גומי ויש להם שרוך ואני יכולה להתאים את המכנסיים כפי מידתי.
עוד בציוד שלי – מגבת איכותית וסופגת (שאני מכבסת אחרי כל שני אימונים), כפפות ששומרות על הידיים שלי בזמן אחיזת משקולות או מכשירים, תיק ספורט מאוורר עם מספיק כיסים בשביל כל מה שצריך, אזניות טובות למוסיקה והעברת הזמן, גרביים סופגות, גומיות טובות לאיסוף השיער ומנעול קומבינציה ללוקר.
כמובן שאלה הצרכים שלי, ומי שיוצא לרוץ למשל, צריך ציוד אחר לגמרי, וכך גם מי שעוסק בתורות לחימה (ואיזה כפפות מגניבות היו לי כשהייתי בקיקבוקס….).
מעבר לזה, אנשים שמתאמנים הם אנשים שאוהבים להראות טוב, והיום כבר לא מוצאים בחדר הכושר את חולצת הטריקו של "טירונות 2003". היום המתאמנים לבושים בגדים מנדפי זיעה, שמחטבים, מחזיקים הכל, נוחים מאד (בלי תפרים ותוויות!) וגם יושבים טוב על הגוף ומעודדים מוטיבציה להמשיך להתאמן ולהמשיך להרגיש טוב עם הגוף. ישנן אופנות שונות שמישרות קו עם כוכבים פופולאריים בתחום הספורט או בתחום המוסיקה (בערוצי הMTV אפשר לראות הרבה אופנת ספורט, בעיקר לנשים).
למי שבאמת חשוב האימון המקיף, שווה גם שעון דופק שמדווח על התוצאות (ויש המון פטנטים) וכמובן גם תוספי תזונה למיניהם, לפי התוצאה הנדרשת, שכן יש הבדל בין גבר שרוצה שרירים לבין אישה שרוצה גוף חטוב.
זו גם ההזדמנות לשבור מיתוס- נשים לא צריכות לחשוש לעשות עבודת כוח (משקולות) כי הן לעולם לא ייראו כמו גבר שעושה משקולות, בגלל מבנה הגוף הנשי. עבודת כוח מעלה את המטבוליזם ומועילה מאד לחיטוב (וגם לבריאות!).
כמובן שישנם גילאים שהספורט חשוב לא רק למראה החיצוני אלא הכרחי לבריאות טובה ולאריכות ימים.
הגירסה הלא נכונה של יום האישה- יום שבו כל החנויות מוציאות החוצה דובונים, תכשיטים, מוצרי גוף, איפור ושוקולדים ומוכרות במחירים מופקעים חבילות "פינוק" לאישה, כל אתרי ה"ספא" מציעים "עיסויים וטיפולים מיוחדים לאישה" וכל החברות מכנסות את העובדות ומציעים להן "יום כיף שכולל הרצאה על איך להיות יפה/ איך להיות רזה/ איך להיות אמא מושלמת/ שקר כלשהו".
הגירסה הנכונה של יום האישה- יום של חשבון נפש- יום של סקירה של ההשגים הנשיים עד כה, והכרה בעד כמה עוד ארוכה הדרך.
כמה?
בכמה נקודות קטנות – היות ובמדינת ישראל כל מוסד הנישואים נמצא בידי בית הדין הרבני האורטודוכסי שמקפיד על ההלכה, שמה לעשות נכתבה לפני מאות שנים וככזו "שוביניסטית" זו מילה עדינה, ולכן גם אישה חילונית לחלוטין עלולה להיות מעוגנת, נסחטת, מאוימת ועוברת שבעה מדורי גהינום רק כי ביקשה להשתחרר מנישואים שלא טובים לה.
הטרדות מיניות, אונס, רצח "על כבוד המשפחה" ואלימות במשפחה- כל שנה נרצחות עשרות נשים ואלוהים יודע כמה מוכות ושותקות. מחסות לנשים מוכות נותנים מענה חלקי בלבד היות ואין מקום לכל המבקשות, והיות ואי אפשר להביא לשם ילדים מגיל מסוים, מה שתוקע אישה מוכה במקומה.
"וועדה" שמחליטה עבור האישה אם היא יכולה להשתחרר מהריון לא רצוי (והילד שמגיע בעקבות כך) או שהיא תיאנס ללדת ילד שלא רצתה בו, ולגדלו על אף שאין לה רצון או אפשרות, או לחילופין לסבול כל החיים מטראומה של מסירה לאימוץ.
אפלייה בשוק העבודה – שגורמת לכך שנשים מרוויחות פחות ונאלצות להתפשר על שכר, מה שהופך אותן ל"משרה שניה" ופחות חשובה, זו שתמיד תוותר כשמישהו משני בני הזוג צריך לוותר כדי להיות עם ילד חולה למשל, ובכך גם החסכון הפנסיוני והעתיד המקצועי שלה בסיכון.
שוביניזם שעדיין שולח אישה למטבח ולחיתולים בכל פרסומת שניה בתקשורת, שמראה רק נשים עם פניה בלשון נקבה בכל התחומים ה"קלאסיים" – החל ממזון תינוקות (כי רק לנשים אכפת מה הילדים אוכלים, כנראה המפרסמים חושבים שאבא מזניח את ילדיו שימותו מרעב), דרך אבקות כביסה, מוצרי ניקוי וכמובן כל מה שקשור לדיאטה כי רק נשים "מקפידות על הגיזרה" בבחינת "תהיי אופה ויפה" גם אם זה כרוך בהרעבה עצמית למשל כדי להגיע למידות בלתי אפשריות.
אז כן, יש התקדמות, יש נשים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית, בעיקר כי הבינו שמגיע להן. הבינו שאין סיבה שהבית והילדים יפלו רק עליהן, כי יש שותף בעסק, וזה שלו לא פחות משזה שלה, ושאין סיבה שרק הן יחפשו עבודה ש"מאפשרת שילוב בית וקריירה" כי גברים לא טורחים לחפש כזו ומראש לא מגבילים את עצמם, נשים שהבינו שאין שום סיבה להיות מודרות משום מקום – לא פיזית ולא נפשית.
כשסקרתי את שנת 2013 ועד יום האישה 2014, בלטו בעיני כמה שמות –
קודם כל –
נשות ויצו והדירוג השנתי של "הפרסומות הסקסיסטיות" שגורם למפרסמים לחשוב פעמים אם כדאי להם לזכות בתואר המפוקפק של "הפרסומת הסקסיסטית ביותר" (ויש גם חברות ששינו בעקבות כך מסעות פרסום), דוקטור קרנית פלוג – הנגידה החדשה ויחד איתה מנהלות בנקים גדולים כמו רקפת רוסק-עמינח בבנק לאומי ולילך אשר טופילסקי בדיסקונט (אם כי אני לא מבינה למה ההתעקשות לשאת את שני שמות המשפחה ולא רק את השם המקורי שלך, הרי הבן זוג לא שינה את שמו ולא הוסיף את שמך, נכון? )
חברות הכנסת- במספר שיא של נשים, כשבעיני החשובה ביותר היא מירב מיכאלי , פעילה פמיניסטית ידועה שלא נבהלת גם כשיורדים עליה (ועל בן זוגה בגללה), ומוכיחה לנו את האבסורד בכך שלכולנו ברור שפנייה לציבור הרחב תהיה בלשון זכר, נשות הכותל שעומדות על זכותן לעשות את הדבר הבסיסי – להתפלל – וזוכות ליחס מחפיר למרות שבית המשפט לצידן – עד כדי כך שאם בכל מדינה אחרת היו מונעים מיהודים למשל להתפלל, הרי כל העולם היה נרעש – "אנטישמיות!", אם היו מושיבים יהודים במושב האחורי של אוטובוס- הזעקה היתה עולה וגועשת "אנטישמיות, גוועלד!", אבל נשים? זה בסדר, אפשר להחביאן מאחורי הרעלה, סליחה, כיסוי הראש ו"הצניעות"- אותה צניעות שבשמה יורקים על ילדה כי לא התלבשה "צנוע מספיק" כי הרי ידוע שאנשי הדת לא מסוגלים לראות ילדה בלי ללקות בפדופליה קשה….
עוד בהשגים הנשיים השנה – מתלוננות רבות שאזרו אומץ והתלוננו על הטרדות מיניות, על אונס, למרות שידעו ששמן יוכפש, שזהותן תתגלה (והרי הבושה היא אצל הנאנסות, לא חס וחלילה אצל האנס, הוא "גבר גבר"), שההגנה תעשה ככל יכולתה להרוס את שמן הטוב ולהוכיח ש"הן רצו את זה", בעיקר כשמטריד או האנס הם אנשים בעלי שררה, מפורסמים, בעלי ממון וקשרים.
ונתון שאפשר לראות בו את שני הצדדים – 24 מנכ"ליות לחברות הגדולות במשק- מצד שני, זה מתוך 500 כך שזה בעצם פחות מחמישה אחוז.
בצד כל זה, כאמור עוד ארוכה הדרך, עוד יש הרבה מה לעשות, ומהתקופה שבה נשים שבתו רעב כדי לקבל זכות הצבעה, ועד היום, אמנם היתה התקדמות אבל יש עוד המון מה לעשות.
הרבה מהכוח נמצא בידי הנשים עצמן, נשים שצריכות קודם כל להבין שהן חיות בחברה שוביניסטית, שאין סיבה לחיות בחברה שוביניסטית, ושאם הן לא תעשנה משהו, שום דבר לא יזוז, כי לגברים יש בהחלט אינטרס להשאיר את המצב על כנו ואת הכוח בידיהם.
ישראל היא חברה שוביניסטית מעצם היותה חברה מסורתית –דתית (גם הרבה מהחילונים מגדירים את עצמם "מסורתיים"- סוג של עושי קידוש ביום שישי שאחר כך נוסעים לבלות, צמים ביום כיפור אבל רוכבים על אופניים וכו' שנעשים אדוקים כשזה מגיע למעמד האישה).
לכן בישראל של 2014- נשים מרוויחות רק 66% משכרו של גבר בעבודה זהה, 55% מהנשים העידו שהן מבצעות לבד את כל עבודות הבית (הגבר מקסימום "עוזר" כאילו שזה לא הבית שלו גם כן), רק שליש האחוז (!) מהגברים שזכאים לחופשת לידה בעקבות לידת ילדיהם, אכן מימשו זכות זו (למרות שזה יותר משתלם שיעשו כך כי התשלום על ה"חופשה" הזו הוא לפי השכר שלהם, שהוא ממילא גבוה יותר מעצם היותם גברים), 54 אחוז מהנשים צמצמו את עבודתן או פרשו ממנה לחלוטין כדי לטפל בילדים, לעומת 12% מהגברים שעשו שינוי כלשהו בעבודתם בעקבות לידת ילדיהם, ואם את כבר בבית, אז "ברור" שתעשי יותר מטלות, ותהיה לך פחות אפשרות לעבודה מתגמלת יותר, מה שיסגור את המעגל מההתחלה.
זה לא סוד שהילדים הם מגבלה על נשים, וככל שיש יותר ילדים, (וזה הולך יד ביד עם חברות שמרניות)- האישה יותר מוגבלת. לא סתם בהרבה חברות שמרניות זהו בדיוק הנשק שיגרום לאישה להשאר צייתנית ולא בעייתית – כי מי שעסוקה כל היום בין החיתולים כשכרסה (שוב) בין שיניה, לא יהיה לה ראש לפמיניזם…
לכן כשנשים קיבלו את האפשרות לשלוט על ההריונות ולא להיות תלויות בגברים (שלא רוצים תמיד למנוע הריון), זו היתה התחלת השחרור. הגלולה בהחלט שיחררה נשים מהסיכון להכנס ל(עוד) הריון שיקבור אותן עוד יותר, ואז הגיעה גם ההשלמה- גלולת היום שאחרי שעזרה לנשים שנכנסו להריון לא רצוי ולא יכלו להפסיקו, בעיקר במדינות שבהם פשוט אין דרך, ואת נאלצת או לשלם הרבה כסף בצורה פיראטית או להעזר בקולב או מסרגה ולדמם למוות.
בפוסט קודם שלי כתבתי על "נורלבו" – גלולת "היום שאחרי" שמיועדת לשימוש במקרה של חשש מהריון אחרי קיום יחסי מין לא מוגנים כגון במקרה של קריעת קונדום, אונס, שיקול דעת מוטעה, שיכחת גלולה ועוד. היתרון של "נורלבו" הוא שמעבר לעובדה שלא צריך מרשם, המחיר גם זול בכ50% מהמתחרה, כך שגם תלמידת תיכון מבוהלת או אישה נשואה שבעלה מנהל את כלכלת הבית (ולצערי יש יותר מדי נשים כאלה) יכולה להפטר מהריון לא רצוי על כל השלכותיו בצורה קלה יותר.
).
כי אישה שיש לה זכות על גופה, ששולטת על מה יקרה בו ומה לא, היא אישה שיכולה להלחם על מקומה ועל זכויותיה.
ועל כך צריכים למקד את "יום האישה הבינלאומי" – ולא על חבילות שוקולד שנועדו להמתיק את הידיעה שהשוויון עוד רחוק….
האידאל מבחינתי הוא שיוכרז שהשוויון כבר כאן, ושאין צורך ב"יום האישה הבינלאומי" כי כל יום בשנה, הוא "יום ללא הבדל גזע, צבע עור ומין". פשוט 365 ימים של "בני אדם (וחווה)".
1195046669.jpg)
Shosh Hazan Grinberg 