נופי הצפון נפרשים בפני מי שעומד באחד מחדרי מלון "חוויה פלאזה" בנצרת עילית, ביום בהיר אפשר לראות עד החרמון, האוויר הצח ממלא את הריאות, השמש מלטפת וכל כולי באווירה של "תשאירו אותי פה, תחזרו מחרתיים" בעודי משתכשכת בבריכת השחיה הגדולה של המלון.
אבל נתחיל מההתחלה- ההרכב: חבורת בלוגרים שמחים במיוחד. המיקום: כמו שכבר תואר בהתחלה- בילוי יום במון "חוויה פלאזה" בנצרת עילית. הסיבה: כל החידושים לקראת הקיץ.
מאפים תפוחים, שמנמנים, כאלה שיצאו הרגע מהתנור, הריח המטריף, האדים המהבילים, והציפיה לתחושה האוורירית הזו כשאנו נוגסים במאפה טרי, אין כמו התחושה הזו. ובפסח כשהשיניים הטוחנות עובדות במשרה מלאה ויותר, ויש לנו גם יותר זמן להשקיע במאפים, אנו מחפשים את חומרי הגלם שיאפשרו לנו להוציא את המיטב.
טעם של פלאפל הוא אחד הטעמים הבסיסיים הישראלים שכל ישראלי אוהב , ורואים זאת בסניפי פלאפל ישראלי שצצים בכל מקום בעולם ומספקים למי שנמצא שם (וגם למקומיים) את הכיף שבצירוף המופלא של גרגירי חומוס עם תיבול כל כך אופייני.
שקשוקה היא אחד המאכלים הישראלים הפופולארים ביותר. שילוב של רוטב ושל ביצים, מצד אחד הכנה מהירה, מצד שני אפשרויות גיוון רבות, כך שכל מה שיש במקרר יכול להפוך לארוחת ערב. הבעיה היא שכדי שהרוטב יהיה עשיר, צריך להשקיע בחיתוכי ירקות, אידוי, טיגון וכו', ומה לעשות שאנחנו בדרך כלל מתעצלים?
"אוליביה" מביאים לנו רוטב שקשוקה, ועכשיו גם רוטב שקשוקה חריף, עם פלפלים עצבניים במיוחד.
קיבלתי להתנסות שני רטבים- אחד הרגיל ואחד החריף, וחילוקי הדעות בבית הגיעו מיידית. שני שליש מאיתנו (רמז- לא אני) אוהבים חריף במידות שונות, כשהדור הצעיר מסוגל לאכול שדה פלפלים בלי למצמץ, והדור הטיפה פחות צעיר אוכל בגבורה אבל טיפות זיעה צצות מדי פעם על המצח. מעבר לזה היו גם חילוקי דעות של "ללכת לפי ההוראות שאומרות להשתמש רק ברוטב ובביצים" לעומת "אבל זה משעמם, בוא נוסיף קצת תוספות מהבית".
בסוף הוחלט להכין שתי שקשוקות שונות ולהחליט מה יותר טוב (אם כי אני משוכנעת ששלי תמיד ייצא יותר טוב).
הראשונה היתה החריפה -הגירסה שלו- והיא היתה כזו:
חימום הרוטב הישר מהצנצנת, הוספת הביצים בעדינות.
ארבע ביצים לשני אנשים, שלב התחלת הבישול שלהן.
למעלה- התוצאה- מחבת שקשוקה לשני אנשים, עם זיתי קלמטה, טחינה ביתית עם זעתר וכמובן לחם אחיד פרוס.
ואז הגענו לגירסה שלי
קצצתי גמבה וזיתי קלמטה, ואידיתי קצת את הגמבה.
יש לציין שטיגנתי באותו מחבת שטוגנה השקשוקה החריפה, ומעט מהחריפות נדבקה גם לרוטב הלא חריף.
הוספת הרוטב הלא חריף, הביצים, סגירה בכיסוי (שימו לב איזה בועה יפה הצלחתי לצלם שניה לפני שהתפוצצה) וכמה דקות לפני תום הבישול- הוספת זיתי הקלמטה הקצוצים.
למעלה- התוצאה- בגלל שהיו מוצקים ברוטב (הזיתים והגמבה), כל המרקם היה יותר מוצק. אני אוהבת את הביצים יותר נוזליות לכן קיצרתי את זמן הבישול. כמו כן, כמו שהזכרתי מקודם, בגלל שטיגנתי באותה המחבת, קצת מהחריפות נדבקה לשקשוקה הלא חריפה והתוצאה היתה עקצוץ בשפתיים.
למען ההגינות טעמתי גם מהרוטב החריף, ואין מצב שהייתי מצליחה לאכול אותו, חריף לי מדי (פולניה שכמוני). בן הזוג אכל ואדמומית צמחה בלחייו, "זה חריף" הוא אמר אבל סיים הכל, והבן אכל בלי להניד עפעף ואמר "טעים מאד" . אין לי מושג איך הוא יצא לבנבן כמוני, אבל מכרסם חריף כאחרון המקסיקנים.
המסקנה שלי מהרטבים- נוח מאד, כי ביצים בדרך כלל יש בכל מקום, ואם יש צנצנת כזו במזווה (לא צריך מקרר עד שלא פותחים, כל צנצנת מספיקה לשתי מנות- של נניח שתי ביצים לכל אחד) אז מסודרים מבחינת ארוחת ערב מהירה.
(וגילוי נאות – התכוונתי לשים גם פטרוזיליה במנה שלי, אבל נזכרתי הרבה אחרי שכבר סיימתי לאכול…. למזלי נשארה לי חצי צנצנת רוטב, ככה שאני מבטיחה בפעם הבאה להרבות בעלים…)
חלק רביעי ואחרון- ואיך אפשר בלי קולינריה? שתי מסעדות, שתי ארוחות.
דג דגן
בקיבוץ חפצי-בה נמצאת המסעדה המיתולוגית DAG-DAGAN – ששמה הוא שילוב של הדגים המככבים בתפריט שלה היום, ביחד עם הדגנים, שהיו בהתחלה כבסיס למשקאות אלכוהוליים שהיו בפאב שנשא את אותו השם עם הקמת המסעדה.
במסעדה אפשר לשבת בחלל המרכזי או בשני חדרים פרטיים (עשרה וארבעים איש בהתאמה).
טקילה, פלפלים, סומבררו, והמון מצב רוח, אלה האסוציאציות שעולות כשנזכרים במילה "מקסיקו". ועכשיו לא צריך להרחיק יותר מדי, בהרצליה נפתח סניף ראשון של "מקסיקלי"– מבית "מוזס" שמביא לנו אוכל מקסיקני מקורי, כמובן בליווי של טקילות ומרגריטות לתוספת השמחה.
הוזמנתי לבחון את כל החגיגה הזו, הגעתי לסניף ודבר ראשון סומבררו על הראש הוא חובה. רק אז יכלתי לבחון את הסביבה המעוצבת שכוללת שילוט ופרסומים ממקסיקו, כולל לחגים כמו סינקו דה מאיו וחג המתים, איורי קיר, וגן קקטוסים יפיפה במרכז.
כששאלתי את השף אריק ווקיל מה משמעות קעקוע הסכין על זרועו, הוא הראה לי את הכיתוב "אל ארטה דה לה קוצ'ינה- אומנות המטבח". כי בשבילו המטבח הוא הסטודיו, וכל מנה היא יצירה.
השף ווקיל, אוטודידקט שגדל על הסירים של הסבתות התורכיה והטוניסאית, אוהב הפתעות ושילובים, והדבר ניכר הן בתפריט והן בעיצוב המסעדה, ישן עם חדש, מזרח עם מערב.
הוזמנתי להכיר את המקום המיוחד הזה – CAMEO, שנמצא במתחם התחנה בתל אביב. ההפתעה הראשונה- מבחוץ לא רואים כלום, אבל אז נכנסים ובבת אחת, עם המעבר בדלת, נוסעים אחורנית בזמן למאה ה18, לתקופת הרוקוקו, תקופה של עיצוב נועז , צבעוניות וטקסטורות. לא ידעתי לאן להביט קודם- לקיר הבקבוקים הססגוני, לקווים העגולים כשבמרכזם הבר , או מעבר לחלל, לחצר שבנויה בצורה פתוחה לבריזה אבל סגורה לפרטיות בעזרת אפיריונים, כי אם כבר, אז עד הסוף. (ושווה להרים את הראש כלפי מעלה ולראות תמונות שתלויות על התקרה, במין פרודיה על מוזיאונים קלאסיים, לצד גופי תאורה מרהיבים).
החגים בפתח, והקיבה כבר מוכנה לארוחות החג המסורתיות, הגדולות והעשירות. לא משנה באיזה עדה, לא משנה באיזה מצב משפחתי- איך אמר השיר בשנות השמונים "טוחנים טוחנים". אז כדי להקל על המשימה, מספר מוצרים חדשים הגיעו למדפים, לעזור לנו לעבור את החג בשלום.
ראשית, חברת "תומר" מביאה לנו שני חידושים:
הראשון- מיץ רימונים, שהרי רימון הוא אחד מסמלי השנה החדשה, ומעבר לזה שהוא שופע ברכות ומזל, הוא גם שופע בבריאות. בסידרה כמה מיצים – מרימונים טריים, מרכז רימונים או מרימונים טריים אורגניים, והם כולם ללא תוספות – לא סוכר, לא חומר משמר ובוודאי שלא צבע מאכל.
עשר שנים פעל סניף של "פיצה ביג אפל" במודיעין, עד שבעלי המקום החליטו שאין כמו עצמאות, וכך נולדה "כרמיז". ההגדרה- איטלקיה כשרה למהדרין, עם מנות מקוריות. כמה מקורי? מכירים עוד מקום שבו אפשר לאכול גם את המחבת של השקשוקה? הוזמנתי לבדוק.
טעמים רבים כבר טעמתי ב"אמריקן קולוני " ירושלים בעבר והוזמנתי לבקר שוב ולשמוע (וגם לטעום) מה חדש במלון ובמטבחיו, ויצאתי עם המון חדשות.
Shosh Hazan Grinberg 