חם. חם מאד. לוהט. כל דבר שיכול לקרר לנו את הקיץ – מבורך. ואם אפשר שיהיה גם טעים, אדרבא.
"123 אלכוהול" מביאים לנו את בשורת הקיץ החדשה- משקה אניסי קליל, עם 13% אלכוהול, שמתאים במיוחד לים התיכון בטעמים ובקרירות, ובעיקר ליכולת הערבוב שלנו – כי הוא נע בין לשתות אותו ככה עם קרח , לבין ליצור ממנו מגוון ענק של קוקטיילים משמחי לב בכל מידת חוזק שנרצה, תלוי מה נוסיף.
לפני כמה חודשים סיקרתי כאן את שהותי במלון "פורט אנד בלו" בתל אביב, ממש מול הנמל. סיפרתי שם על העיצובים המרהיבים, על הנוחות והמיקום המעולה, ובעיקר על הפינוקים הרבים שמייחדים את המלון הזה על פני מתחריו. עכשיו שמחתי לגלות שהפינוקים עולים בדרגה ויש חידוש לאורחי המלון- הבילוי הוא עכשיו לא רק במלון עצמו, אלא גם בתל אביב העיר הלבנה, על שלל האטקרציות שבה, בסיור מיוחד.
במקומות רבים בעולם, באזורים של נביעת מים טבעיים, קמו כבר בתקופות קדומות מרחצאות, מכיוון שכבר אז ידעו שטבילה במים חמים שעשירים במלח ובגופרית, עושה קסמים לגוף- מרפה שרירים, מקלה על בעיות פרקים, מרגיעה כאבים בכל חלקי הגוף ועוד.
אבל היום לא צריך לנסוע רחוק כדי לפנק את הגוף והנפש , להתחדש ולהתרענן (ועכשיו גם לעשות כיף לילדים בחופש הגדול ובכלל) – מספיקות עשרים דקות נסיעה מתל אביב, חמש דקות מהרצליה, ועוברים מעולם של ריצה, לחץ ורעש, למים מלטפים שעוטפים בעוצמות שונות ובטמפרטורות שונות את הגוף והנפש.
פיסקת פתיחה- יש הרבה "דיוויד" בעולם, אני מאוהבת בשניים – דיוויד האסלהוף ודיוויד טננט. למה? כי זה הטעם שלי. אבל השבוע הוספתי לי אהוב שלישי- דיוויד ים המלח – ריזורט וספא. נכון, זה לא בן אדם שאפשר לבקש להצטלם איתו סלפי, אבל השהות בו היתה הרבה יותר כייפית מאשר כל תמונה סלולרית בפייסבוק.
ים המלח, אחד מתופעות הטבע הנדירות, פנינה של טבע שמענגת את כל החושים- הנוף היפיפיה הוא תענוג לעיניים, האוויר הצח והייחודי מרחיב את הנשימה, השקט המדברי, הטעמים והתחושות. יש מספר מלונות לא מבוטל בעין בוקק, אבל "דיוויד " יש רק אחד- בגדול. כמה גדול? "דיוויד" הוא הגדול והמפואר ביותר באזור, על 606 החדרים שלו, בדרגות שונות, והשטחים הגדולים שלו בכל קטגוריה.
הוזמנתי לעשרים וארבע שעות סוערות בים הרגוע הזה, ותאמינו לי, יש כל כך הרבה מה לעשות בים המלח בכלל וב"דיוויד" בפרט, שלא נותרה דקה פנויה.
חומוס, חצילים, ירקות קלויים- מה כבר אפשר לחדש במנות הללו שאמנם אהובות מאד כפי שהן, אבל כמה אפשר אותו דבר? ומצד שני, איך לחדש באופן שחובבי המתכונים הקלאסיים לא יתרעמו על השינוי אלא להפך – יאהבו אותו?
ב"צבר" לא שוקטים על השמרים ולאחרונה הגיעו למדפים שני חידושים שלא נראו קודם.
בילדות שלי בשנות השמונים המילה "בורקס" אף פעם לא באה כמילה אחת. היא תמיד היתה המילה השניה בצמד "סמי בורקס". סמי המיתולוגי במרכז פתח תקווה, שמכר בורקס מכל הסוגים, גדולים, תפוחים ומלאים כל טוב, כאלה שתמיד לא יכלנו להתאפק ונגסנו בהם בעודם לוהטים, כך שאיבדנו תחושה בחיך העליון, אבל הטעם היה כל כך טעים, אפילו שהיינו אחר כך מכוסים בפירורים.
הכל התחיל כשבטעות חנינו רחוק מדי, באזור המלונות. החלטנו ללכת ברגל את הטיילת לאורך גן צ'ארלס קלור לאור השמש הנמוכה, כמעט נוגעת בים. בערב קייצי זה, המון אנשים ישבו וצפו בגלים, שיחקו במשחקים שונים, טיילו עם כלבים או רכבו על אופנים, והמון רומנטיקה היתה באוויר. ואז הגענו למקום אליו הוזמנו- "חצר גולדמן" , על גבול תל אביב יפו, עם נוף לשני הכיוונים, ומרפסת ענקית שצופה לים, מטר מהגלים. בתחילה ישבנו ברחבה הגדולה, משעינים את כוס היין שלנו על שולחן העץ וצופים אל השקיעה. אחר כך נכנסנו פנימה, אל חלל גדול ומעוצב ושולחן ארוך שהוכן עבורנו.
יום חמישי בערב קיצי, נראה שכל העולם בחוץ, תל אביב התוססת, שלא מפסיקה לרגע, אנשים יפים ויפות, צעירים ומבוגרים, כולם רוצים להנות ממזג האוויר עם הבריזה של הלילה, מהאורות המנצנצים של העיר הגדולה, ומהנוף האנושי.
שפת הים היא תמיד מקום אטרקטיבי, ובשעות הערב היא גם הופכת לרומנטית ופחות חמה, ככה שהיא אידאלית לצאת לבילוי קיצי.
עגבניות מיובשות הן כבר ממש לא שם של סרט, אלא מצרך פופולארי לאכילה כמו שהן, או על כריך חלבי או בשרי, או להוספה לתבשילים כלשהם.
קיבלתי להתנסות את אחד מהממרחים בסידרה החדשה של "תומר"- ממרח עגבניות מיובשות קצוצות עם זיתים ירוקים ועשבי תיבול בשמן חמניות. (מור נוסף חדש בסידרה הוא רצועות עגבניות לחות מתובלות בעשבי תיבול ושמן חמניות).
אחרי שטעמתי ככה, נזכרתי שיש לנו בבית קמח כפרי שרק מחכה להפוך ללחם, ואין כמו מילוי עגבניות מיובשות כדי להגדיל את החגיגה הטעימה.
בלב הסמטאות העתיקות והרומנטיות של נצרת, נמצאת מסעדת "כיתאבון". כשאנו חושבים על "אוכל ערבי" האסוציאציות שלנו די קבועות- כבש, שיפודים, חומוס-צ'יפס-סלט, ממולאים ומנות עוף על אורז, כמובן עם לאבנה ופיתות. עד שלא הגעתי ל"כיתאבון" לא ידעתי איזה מטבח ערבי עוד החמצתי.
מוחמד עטיה, איש הייטק בוגר הפקולטה למחשבים בטכניון, התגורר שנים רבות בתל אביב, הושפע מהחופש והאורבניות של העיר וכשחזר לנצרת עירו, החליט לפתוח מקום שישלב את השורשים הערביים הקולינרים, עם עיצוב חדשני . כך קמה ה"כיתאבון- קפה, ספרים, אמנות". בצד האומנותי יש תערוכות מתחלפות ומופעי מוסיקה ותרבות, בצד העיצוב יש שני מפלסים מעוצבים- חלל תחתון מרווח וטבעי, וגלריה עם פריטים שנבחרו בקפידה, וגופי תאורה. בין הקומות ישנו גרם מדרגות מרשים. קומת הגלריה מאפשרת אירועים לעד 50 איש.
מה שאהבתי בעיצוב , מעבר לחלל הגדול והמרווח, והשבירה של סטראוטיפים על "איך צריכה מסעדת אוכל ערבי להראות" הוא הצבעים החמים שנותנים תחושה ביתית אבל מעוצבת היטב, הספרים שעושים חשק לדפדף (גם אם לא אבין מה כתוב בהם אבל הם משדרים ענין וידידותיות), אוסף האלכוהול הגדול שחלקו מוצג כך שאפשר להתרשם (ולטעום) וללוות את האוכל, והאור שנכנס מבחוץ ומתכתב עם התאורה כך שהכל בהיר.
Shosh Hazan Grinberg 