ארכיון תגים | ארוחת ערב

שופרסל – שוש מצמיחה כנפיים.

אודה על האמת- בחיים שלי לא נגעתי בעוף בצורתו הגולמית, תמיד משהו כמו פולקעס או חזה עוף כשהם כבר מוכנים ומוגשים לאכילה. גם בילדותי סבתא היתה זו שהכינה למשל "גרגלעך" שאני וסבא שאבנו מהם את כל הבפנים כמו שני כפריים בפולניה.

אז קיבלתי עוף ואיתו התהייה- מה עושים עם זה? מי יתנני (מתכון ל-) עוף?

(בתמונות למעלה- המצרכים למנת העוף, כולל העוף והתיבול של "שופרסל" ובתמונה למטה- הקטשופ והצ'יפס שקיבלתי בנוסף)

להמשיך לקרוא

מול הרי הגלבוע צל הרי הרמה- חלק ד – קולינריה.

חלק רביעי ואחרון- ואיך אפשר בלי קולינריה? שתי מסעדות, שתי ארוחות.

דג דגן

בקיבוץ חפצי-בה נמצאת המסעדה המיתולוגית DAG-DAGAN  – ששמה הוא שילוב של הדגים המככבים בתפריט שלה היום, ביחד עם הדגנים, שהיו בהתחלה כבסיס למשקאות אלכוהוליים שהיו בפאב שנשא את אותו השם עם הקמת המסעדה.

במסעדה אפשר לשבת בחלל המרכזי או בשני חדרים פרטיים (עשרה וארבעים איש בהתאמה).

להמשיך לקרוא

וואמוס אה מקסיקלי!

טקילה, פלפלים, סומבררו, והמון מצב רוח, אלה האסוציאציות שעולות כשנזכרים במילה "מקסיקו". ועכשיו לא צריך להרחיק יותר מדי, בהרצליה נפתח סניף ראשון של "מקסיקלי"– מבית "מוזס" שמביא לנו אוכל מקסיקני מקורי, כמובן בליווי של טקילות ומרגריטות לתוספת השמחה.

הוזמנתי לבחון את כל החגיגה הזו, הגעתי לסניף ודבר ראשון סומבררו על הראש הוא חובה. רק אז יכלתי לבחון את הסביבה המעוצבת שכוללת שילוט ופרסומים ממקסיקו, כולל לחגים כמו סינקו דה מאיו  וחג המתים, איורי קיר, וגן קקטוסים יפיפה במרכז.

להמשיך לקרוא

החומוס של אבי – חדש!

אנשים תמיד נעולים על החומוסיה "שלהם". כל אחד בטוח שמלך החומוס הוא זה שהם בחרו, והוא הטוב ביותר בעולם.

לכן לנסות לשכנע אנשים לטעום חומוס חדש זה תמיד אתגר.

הפעם לקחתי את האתגר בבית.

מכיוון שבמקום העבודה שלי מסעדות מתחלפות ונפתחות במגוון רחב, יש גם כמה חומוסיות. לכן היה קל לשכנע את בני המשפחה שלי שהבאתי חומוס "טייק אווי" כדי שיוכלו לטעום מה אני אוכלת בעבודה.

אז לקחתי את "החומוס של אבי" והוצאתי מהאריזות, פתחתי שולחן ארוחת ערב נחמד, ומה אמרו?

להמשיך לקרוא

דונה איטליה – האיטלקיה המהירה.

אמש במלון "הרודס" בתל אביב, הוצגה "דונה איטליה" – קונספט חדש של אוכל איטלקי מהיר, אחיד, פשוט ובלי סיכונים עסקיים או השקעות כספיות.

להמשיך לקרוא

City Break – חופשה קטנה (וכייפית) מהחיים.

כשאנחנו חושבים על המושג "חופשה" אנחנו חושבים על נופש ארוך, מזוודות, אריזה, סידורים לפני וסידורים אחרי (הדבר שאני אישית הכי חושבת עליו למשל בטיסה הביתה מחו"ל הוא על הכביסה שהצטברה…) והרבה פעמים כבר מעייף יותר לצאת לחופשה מאשר להשאר בבית. מצד שני, כולנו שקועים במירוץ החיים שכולל ילדים, עבודה, מטלות הבית, ומילת הקסם "סידורים" שכוללת את כל מה שמעצבן –בנקים, דואר, ביורוקרטיה ועוד. בקיצור, לא פעם אנחנו מרימים את העיניים מהמקלדת או מההגה ומגלים שהשבוע ברח לנו בין האצבעות. במצב כזה חופשה היא פשוט MUST , והפתרון מגיע בדמות City Break – 24 שעות של פינוק שלא דורשות לוגיסטיקה מרובה ומאפשרות בריחה להטענת המצברים (וגם הזוגיות…) ממש כאן, קרוב לבית.

הקונספט הוא של רשת מלונות "פתאל"  שאומרת לנו "קחו את האוויר הזה שאתם כל כך צריכים, בתוספת המון פינוקים והפתעות, והכל במרחק פחות משעה נסיעה מהבית, אבל עולם אחר".

מלון "לאונרדו פלאזה אשדוד" מרשת פתאל ,הזמין אותי לנסות את הבריחה הקטנה הזו, וכך תוך שעה כבר אירגנתי תיק קטן (איזה כיף שלא צריך להסחב עם מזוודות!)  ארבעים דקות נסיעה מהמרכז (איזה כיף שאין "מתי נגיע???? " שזה בדרך כלל הטקסט שלי ולא של ילדים….) וכבר אנחנו בפאזה אחרת. המלון ממוקם בקצה הדרומי של אשדוד, כך שאין שום דבר מסביב- שמורת טבע של דיונות מצד אחד, כיכר יפיפיה מצד שני, טיילת ארוכה מאד עם המון דברים לעשות, ובעיקר הרבה שלווה.

להמשיך לקרוא

סרירצ'ה- המחמם הרשמי של החורף.

טוב, למי שלא יודע, ואני מתקשה לחשוב על מישהו שלא יודע, יש לי שורשים פולנים. כלומר, מצד אחד טעמי חריף אף פעם לא היו כוס התה שלי. מצד שני, פחות מ25 מעלות צלזיוס ואני  רועדת בתוך שמיכות, כרבוליות ומעילים מהסוג שבצבא כבר נטשו מזמן.

לכן תוכלו להבין את הדילמה שלי – לנסות או לא לנסות את SRIRACHA – הפיצה החדשה של "דומינו'ס" שאמורה לחמם לי את החורף בעזרת רוטב מיוחד בשם "סרירצ'ה" היישר מתאילנד דרך כיבוש כל הלבבות והתיאבון של ארצות הברית.

האמת לא הכרתי את הרוטב. אצלנו בבית שולט בעיקר הצ'ילי המתוק, ובמסעדות לפעמים החלק הגברי של הבית אוהבים להוסיף צ'ילי חריף.

אז לפני שהתנסיתי בפיצה, עשיתי שיעורי בית ובדקתי מה זה בכלל הרוטב הזה. גיליתי שמדובר ברוטב שהומצא בתאילנד בעיר סי-רצ'ה, ומכאן השם, והוא מכונה גם "רוטב התרנגול " למרות שאין לו שום קשר לעוף, והוא מבוסס על פלפלי צ'ילי בדרגות חריפות שונות, שום, סוכר ומלח.

זה נראה קצת מפחיד מבחינת חריפות, אבל אז קראתי כבר שכש"דומינו'ס" אימצו את הרעיון, הם שילבו אותו עם רוטב העגבניות הקלאסי, כך שעכשיו הוא מוגדר רק כ"פיקנטי" והשוס הגדול הוא שכשמשתמשים ברוטב הסרירצ'ה מקבלים אפקט של העצמת הטעמים האחרים ולא רק חריפות, כלומר נהנים יותר מהגבינה והתוספות.

ככל שהרבתי לקרוא, הבנתי איזה להיט גדול זה בארצות הברית, כששם מוסיפים אותו לכל דבר- מפירות ים, דרך פיצות, מאפים ואפילו ממתקי שוקולד.

עכשיו כבר באמת הייתי סקרנית.

נכנסתי לאתר של דומינו'ס (http://www.dominos.co.il/ ) שהוא אתר מאד ידידותי וקל להזמנה דרכו, והפיצה יצאה לדרכה – אלי.

הזמנו את הפיצה עם תוספת חצי חצי של זיתי קלמטה ושל פטריות. על הפיצה היו פסים של הרוטב. אזרתי אומץ (בעיקר כי גם רציתי להצטלם) ונגסתי. הופתעתי – הפיצה בהחלט פיקנטית אבל ממש לא "חריפה אומץ". חיסלתי שתי פרוסות בלי למצמץ (האחרים בבית לקחו לי את השאר…).

ראיתי באתר שאפשר לבקש גם "אקסטרה חריף".

אהבתי שהחריפות לא כיסתה על הטעמים אלא להפך, הדגישה אותם.

פיצת "דומינו'ס סרירצ'ה" היא החידוש של "דומינו'ס" לחורף , כי בכל שנה חייבים לחדש בפיצה מעניינת, מקורית , ובעיקר טעימה, שעברה שלבי פיתוח ארוכים והתאמה לטעם הישראלי (ולכן גם אינה בטעם "חריף מאתגר" אלא פיקנטי ) ושילוב עם רוטב העגבניות המוכר והאהוב של "דומינו'ס" וחומרי הגלם המשובחים.

לרגל ההשקה ניתן לרכוש עד סוף פברואר את סידרת הפיצות החדשה במחיר מבצע של 49.90 ₪ לכל פיצה בקנייה של שתיים. ניתן גם לבקש את הרוטב כתוספת על חטיפי גבינה או כפסים על הפיצה.

ב"דומינו'ס" ניתן להמיר כל פיצה לפיצה ללא ה"קשה" או לבסיס של קמח מלא, או לטבעונית, או כמובן – עם רוטב הסרירצ'ה.

חורף לוהט!!

לפתוח, למרוח, לשמוח – שופרסל.

ההפתעה של הפעם היתה ארבעה סוגי ממרחים – ממרח זיתים ירוקים, ממרח זיתים שחורים, ממרח עגבניות מיובשות וממרח פסטו.

כשהחזקתי את המוצרים הבנתי שלמרות שהצנצנת נראית זכוכית, היא בעצם פלסטיק וקלה בהרבה.

ההברגה של המכסה היתה מאד פשוטה לפתיחה, ולא היה צריך להאבק איתו ומתחת היתה שכבת ניילון שהגנה על המוצר מפני הישפכות. לא הצלחתי להסיר עם האצבעות והציפורניים, ואז עברתי לטקטיקה פחות עדינה ופשוט נעצתי סכין מסביב והסרתי את העטיפה.

מבחינת הממרחים עצמם – המילה "ממרח" אולי קצת מטעה כי אנחנו ישר חושבים על משהו במרקם של ממרח שוקולד למשל, בעוד שבעצם כל ארבעת הטעמים הם סוגים של פסטו מבחינת המרקם, כלומר משהו טחון, מעורב  עם שמן, כך שאם מורחים על לחם, מקבלים גם שלולית קטנה של שמן מסביב, והטיפ שלי הוא כשמרימים מהצנצנת את הכמות שרוצים למרוח על לחם, להטות את הכפית פנימה כך שהנוזלים המיותרים יחזרו לצנצנת וישאר לנו חומר יותר יציב.

מבחינת הטעמים, גם בעינים עצומות ניתן היה להרגיש מה כל ממרח , ולמעשה גם בלי כיתוב יכלנו לדעת כי הטעמים היו טבעיים מאד ודומיננטיים.

התגברתי על החשק פשוט לאכול בכפית ובמקום זה הלכתי על משהו מהיר לארוחת ערב.

הפשרתי כמה דקות שני עיגולי מלוואח של שופרסל כמובן, (לא להפשיר יותר מדי שלא ייצא רך מדי).

בהתחלה שמתי על דף אפיה עם קמח, אבל זה היה מיותר כי זה לא נדבק, מספיק היה הדף בלבד. בכל מקרה, חתכתי למשולשים כמו שחותכים פיצה, בכל קצה עליון של משולש שמתי ממש קצת מהממרחים השונים, וגלגלתי כמו רוגלעך. התנור בנתיים התחמם על 180 מעלות. שמתי את המאפים שלי על נייר אפיה נוסף בתבנית, מרחתי מלמעלה בביצה טרופה ושמתי על זה כמה גרגרים בודדים של מלח גס. אפשר כמובן גם קצח, שומשום או מה שאוהבים.

אפיתי בערך עשרים דקות (צריך לבדוק לפי התנור) עד שיצא שחום עדין, לא חום שרוף. הוצאתי, נתתי לזה להרגע לעשר דקות, ואז טרפנו את זה בשניות.

(בתמונה למעלה – לפני האפיה, בתמונה למטה – המנה המוכנה)

הממרחים מחזיקים שבועיים במקרר אחרי הפתיחה, ואני מתכננת לקנות פסטרמה ולעשות סנדוויץ מושקע עם אחד הממרחים, כנראה הפסטו, ביחד עם הבשר, חסה, אולי אפילו קצת בצל. מהזיתים הירוקים והשחורים אני מתכננת לעשות רוטב פשוט לפיצה, במקום רוטב עגבניות.

בקיצור ,יש שלל גדול של רעיונות שאפשר לעשות מהממרחים, שכפי הנראה במקרר שלי לא ישרדו את השבועיים. גם יומיים לא כל כך בטוח.

 

אמיליה בארץ הפלאות.

בערוץ האוכל משודרת הרבה פעמים תוכניתו של השף הגאון הסטון בלומנטל. מדובר בשף שאהבתו היא להמציא מנות מיוחדות, אתגרים בלתי אפשריים וחוויות אכילה שונות ומעניינות.

נזכרתי בו כשטעמתי את המנות של השף לירן בלו מ"אמיליה" ברחובות. המסעדה היא צמחונית חלבית (כולל דגים ופירות ים) ושוכנת ברחוב הארוך הרצל, אי שם במספר 213.

העיצוב הוא איטלקי, וזאת לכבוד "אמיליה" שהיא מחוז "אמיליה רומנה" בצפון איטליה, סמוך לעיר בולוניה, שמהווה מרכז גורמה . בליבו נמצא עמק הפו שמכונה גם "עמק האוכל".

עם שם כזה כבר היו לנו ציפיות גבוהות. כשלירן הזמין אותנו, השאיפה היתה גם לטעום את המסעדה וגם לנסות מנות מיוחדות. למה ההתנסות הזו חשובה? כי הקו המנחה את המסעדה הוא השינויים והגיוונים, כך שכל שבוע יש ארבע או חמש מנות חדשות ומיוחדות, והתפריט מודפס מחדש כל יום (!) בהתאם לסחורה הטריה שמגיעה . למעשה, הספקים כבר עושים "הפתעות" ללירן ופשוט מביאים לו את מה שהכי טרי, ולירן ממציא חידושים.

למעשה, אם נחזור לכותרת של הפוסט הזה, אם "אמיליה" היא ארץ פלאות, אז לירן הוא המטייל התמים שבא בכלל מתחומי המחשבים והכלכלה, גילה את המנהרה של הארנב הלבן, ואת אהבתו לבישול, ומאז הספיק להשתפשף במסעדות כמו "גושן", "בנדיקט" "טצה" ועוד. "אמיליה" קיימת מעל שנתיים ולאחרונה שינתה קו כשהוציאה את מוצרי הבשר בעיקר בגלל ש"משעמם לבשל בשר, בסופו של דבר כולם רוצים סטייק" ואיפה היצירתיות?

כוסות יין של "דלתון" נמזגו, ולשולחן הגיעו קעריות זעירות עם שני "משעשעי חיך". אלה מנות פינוק שהשף מוציא ככה על הדרך, אם כהפסקה בין מנות, או לאירועים חגיגיים שנחגגים במסעדה וכך הלאה, והם מנות זעירות שמורכבות מטעמים שונים שהופכים ביחד לטעם אחד מורכב ומיוחד. הראשון שקיבלנו היה מורכב מקציפת לבנה, קוויאר, תמצית הדרים, מלח שחור וצנונית. (אגב, בארוחה שלנו היה שימוש רב בקוויאר סלמון ובעלי תיבול שונים שגם תרמו לפרזנטציה של המנות). השני, שקיבלנו (והייתי מוכנה לקבל צלחת ממנו) היה כריכונים קטנים שהורכבו מקולורבי במילוי טונה יוזו, נענע, קרם גזר, קוויאר , ברוקולי, אספרגוס וצ'ילי. כל מה שנשאר הוא לקוות שביום שאתם בוחרים להגיע למסעדה, יהיו בדיוק אלה…

לחם הבית הוא מאסט במסעדות, וב"אמיליה" מדובר ב" לחם בלי מצפון" – פוקצ'ת טימין , שום ומלח גס, מוגשת עם שמן זית, חומס בלסמי ואיולי טוסקני" (16 שקלים).

לחם חם, רטבים טובים, פתיחה מבטיחה (ורצוי לשמור חלק מהלחם לניגוב הרטבים בהמשך!).

הערה- רוב המנות היו מנות מיוחדות, שמגיעות בהפתעה כל יום משהו אחר, ולכן אין לי מחירים. מה שכתוב בסוגריים הם מחירים של מנות קבועות. בגדול מחירי המנות הראשונות נעים בסביבות ה33-41 שקלים, והעיקרית היקרה ביותר היא משהו כמו 85 שקלים, כך שהמחירים סבירים מאד. קינוחים בסביבות ה32-38 שקלים.

"פורטובלו" היתה המנה הראשונה מבין מנות הפתיחה שהגיעה אלינו. מדובר בביצה עלומה ועלי תרד חלוט ברוטב כמהין, שהונחה על פטרית פורטבלו אפויה. היא מתפריט הקבועים ועולה 32 שקלים. בדרך כלל בארוחות בלוגרים, כדי שלא נתפוצץ, מוגשת מנה אחת לכמה בלוגרים ביחד, כדי שכל אחד יוכל לטעום. במקרה של מנת הפטריה והביצה הזו, אף אחד לא הסתפק בחלק, וכולם ביקשו מנה לעצמם. שילוב מחמיא מאד של הביצה והפטריה.

בכלל, קו מנחה ששמנו לב אליו היה העדינות של התיבול שהשאירה לחומרי הגלם מקום להתבטא.

"טרטר סלמון עטוף בצ'יפס אורז, קרם סלק, איולי תפוזים וקוויאר" היה המנה הבאה. זו מנה מהמיוחדות של אותו יום. ה"צ'יפס" היו למעשה יריעות דקיקות וקרנצ'יות, שנתנו קונטרה לחתיכות הדג הקטנות שהתחבאו למטה, מתחת לעלי תיבול וקוויאר סלמון. אני מצאתי את המנה מאד מרעננת.

"גספצ'ו כרוב סגול" – מרק קיצי קר לצד ירקות העונה ובצלים מוחמצים (29 שקלים). מדובר במנה להרכבה עצמית – כלומר מקבלים צלחת של ירקות העונה וצנצנת של מרק קר, ומערבבים לבד. ניסינו לנחש מהו ה"עיקצוץ" שמופיע לנו בסוף האכילה, כי לא היה מדובר במנה חריפה, והשף גילה לנו שמדובר בבצל המוחמץ שנותן את האפקט הזה. אני פחות התחברתי כי הצבע הוורוד של המרק הזכיר לי כל הזמן סוג של מעדן תות. החבר'ה סביבי אהבו (וניגבו את המרק שנשאר עם הפוקצ'ה).

"רביולי ארבע גבינות מוקפץ בשרדונה , ארטישוק וחמאה שרופה" – מנה שהזרימה לנו את האוויר של איטליה בגדול. עושר של גבינות, בצק איכותי, ובעיקר, כמו בהרבה מנות אחרות – הרבה הרבה חמאה. שחיתות במיטבה.

"קלמרי ממולא במוצרלה, אנשובי וצלפים, על ציזיקי ופפריקה מעושנת". תיאור המנה נשמע לי בהתחלה כבד – קלמרי שאינו מבושל בדיוק במידה נוטה להיות צמיגי, וביחד עם אנשובי שנוטה להיות דומיננטי, ותיבול מעושן, יכל לתת קומבינציה כבדה. אבל זה ממש לא היה כבד. מנה חמודה עם המון רוטב (מזל ששמרנו עוד מהפוקצ'ה!).

האחרונה מבין מנות הפתיחה היתה "סקלופ" של פטריות מלך היער על פולנטה רכה בציר ירקות. מנה באמת כייפית בזכות שילוב המרקמים – הלעיס יותר של הפטריה והרכות של הפולנטה. הייתי שמה טיפה פחות מלח בפולנטה ואז היא היתה יוצאת מושלמת. (והזכרתי כבר נוכחות של המון חמאה יאמית יאמית?)

לפני העיקריות קיבלנו עוד מרענן חיך – כפית של ג'לי אננס עם צ'ילי ועוד כמה הפתעות נחמדות. נזהרתי מהצ'ילי והשאר היה גם הוא, כמו אחיו לפתיחת הארוחה, משהו שונה שסך צירוף חלקיו גדול מכל אחד לחוד.

בעיקריות קיבלנו רשימה של מנות אפשריות ונתבקשנו לבחור. עשיתי "דיל" עם הבחור שמולי, שנבחר ביחד שתי מנות ונטעם משתיהן גם יחד. בפועל גם טעמנו מהמון צלחות אחרות של אחרים… בכל אופן, מנה אחת מהשתיים נבחרה מיד – מדובר היה במנת ספיישל של "מולים טריים מוקפצים ברוטב מרינרה לימוני ופרמז'ן". השניה שנבחרה היתה "פילה דניס על אורז אסור, אספרגוס, פפרדלת הדרים וקרם סלק" (גם היא מנת ספיישל).

היתה עוד מנה שצדה לי את העין והתיאור שלה היה "ניוקי ושרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה" אבל פחדתי שבגלל הצ'ילי זה יהיה חריף אז וויתרתי. בכל מקרה דגתי חתיכה אחת מצלחת של שכני, ולא הרגשתי כלל חריפות אלא מתקתקות של היין שעטף את השרימפס ובצירוף של הניוקי הרך הפך לביס של מרקמים שונים וכייפיים.

בכל מקרה, נחזור למנות העיקריות. המולים הגיעו ראשונים בערימה ענקית. הרוטב היה בטעמי עגבניה עם "עוד משהו" (כבר למדנו שאצל שף לירן תמיד הטעמים משתלבים למשהו חדש…). עזבנו את הנימוס, תפסנו את המולים בידיים וכמו פיסטוקים – פתחנו והוצאנו את כל הטוב מבפנים.

אחר כך הגיעה מנת הדניס, כמו שרואים בתמונה, בעיצוב יפיפה. שני נתחי דג גדולים שהונחו על "אורז אסור" . שאלנו מה זה "אורז אסור" והסתבר שזה אורז שגדל בעיר האסורה בסין, ושף לירן בדיוק קיבל ארגז ממנו, וזה מה שיצא לו. מעבר לדג שהיה עשוי היטב, האורז הזה כבש את כולנו עד שביקשנו תוספת רק ממנו. הוא היה רך, חמאתי (ברור!) ומתובל בעדינות. הזכיר לי סוג של ריזוטו.

שאלתי את שף לירן מה בעצם הקו שלו, והוא סיפר שהוא משקיע שעות ארוכות בלחפש את הרעיונות הטובים ביותר לחומרי הגלם שלו, והשאיפה שלו היא ליצור שכבות שישתלבו ביחד ויתנו אפקט גם כל אחד לחוד וגם בקומבינציה ביחד.

זמן הקינוחים הגיע. גם כאן היו הפתעות.

הקינוח הראשון – קלאסיקה- "סופלה שוקולד"  עם קצפת אגוזי לוז (36 שקלים). בסופלה אין חוכמות – מבחן הכף הננעצת מבדיל ישר בין סופלה איכותי לבין עוגת שוקולד חמה. במקרה המדובר, הסופלה הוכנס לתנור בדיוק בזמן וכמו שאפשר לראות בתמונה – תפוח, אוורירי, עם תוכן לבה שוקולדית חמה. אהבתי את קציפת הלוז שמחליפה את הגלידה המסורתית מכיוון שהיא היתה אוורירית וקלילה.

הקינוח השני החזיר אותי לשף הסטון בלומנטל והרעיונות המיוחדים שלו. מדובר היה בקרם שמנת בסגנון "מלבי" שהושכב בצנצנת, מעליו היו ערימות של תוספות שבדרך כלל מקובלות עם מלבי כמו קוקוס קלוי וכדורי דגני שוקולד, ואז בא הטוויסט – ווניל מעושן שנוסף לצנצנת שנסגרה וכלאה בתוכה את העשן. כשפתחנו הוא יצא ממנה והשאיר שובל דומיננטי. הענין הוא שבשבילי קינוח הוא תמיד מסורת, ואישית אני פחות בנויה לשינויים כל כך קיצוניים במה שאני מכירה כ"קינוח". זו הסיבה למשל שאני לא אוהבת את כל מסורת הבזיליקום שנוטים להכניס לקינוחי שוקולד שונים בתקופה האחרונה. אז את הטעם המעושן אני מעדיפה להשאיר למנות מלוחות, ולכן חזרתי אל הסופלה וקציפת הלוז שחוסלו עד תום.

ב"אמיליה" גם מתקיימות הופעות, ושווה להתעדכן בכל הפרטים באתר- http://emelia.co.il/  (ועדיין תהיו מופתעים כשתגיעו ותראו את התפריט היומי, ואתם יכולים לבחור אם להיות שמרניים יותר וללכת על מנות "בטוחות ומוכרות" או לאתגר את עצמכם ולהתנסות בספיישלים מעניינים.

 

 

אהווה!! (AHAWE)

כשאומרים לי "תימן" האסוציאציות שלי הן תמיד יזהר כהן, שושנה דמארי, עפרה חזה והדוד הזה עם הפאות שמתופף על פח.

(כן, את החולצה של יזהר כהן באמת היתה לי בשנות השבעים…).

כשהגעתי לחטיבת הבינים הכרתי גם את הטעם התימני, אצל חברה מבית הספר שקראו לה אורית ז. לאורית היתה אמא שהיתה מכינה את המלאווח הכי טעים, ושולחת איתה לבית הספר. כמובן שאורית נשארה מאד רזה כי כולנו טרפנו לה את המלאווח.

אחר כך באה תקופת "נאפיס" עם ה"זיווה" וכל שאר מטעמי הבצק, ובזה הסתכמה החוויה התימנית שלי.

עכשיו "שופרסל" החליט להחזיר לי את האווירה, באמצעות סוגי ג'חנון שונים, ומלאווח.

היו לי כמה אתגרים בענין – קודם כל כי ה"ג'חנון לאפיה" הוא באמת לא בשבילי. לאפות משהו שמונה שעות בתנור זה לא מעשי עבורי כי אני לא נמצאת בבית שמונה שעות רצוף, ובלילה אני לא רוצה להשאיר תנור דולק. גם פלטה של שבת אין לי. אז לגבי זה, אני אעביר לחברים ואבקש מהם חוות דעת מאוחרת יותר.

מילת הקסם "למיקרוגל" על האריזה השניה של הג'חנון, כבר נשמעה לי יותר הגיונית. ג'חנון מוכן שצריך רק לחמם. עשיתי בדיוק לפי ההוראות, כולל הצעת ההגשה , שמתי שתי יחידות במיקרוגל, בכלי מכוסה, (עשיתי חשבון שאם יחידה אחת דורשת חמישים שניות, אשים את שתי היחידות ביחד כשתים וחצי דקות, כי הן תופסות יותר נפח. החישוב היה מצוין, הג'חנון עבר ממצב קפוא למצב מבושל ולוהט בדיוק).

בנתיים פשוט ריסקתי עגבניה באמצעות פומפיה וקישטתי קצת עם פטרוזיליה (כי ככה זה על העטיפה). במקביל בישלתי שתי ביצים קשות (הפטנט שלי לביצים מושלמות ולא מתפוצצות – לשים במי הבישול גם כמה גפרורים בלי הראש כמובן, איכשהו זה שומר על הביצים שלמות).

התוצאה היתה טובה מאד, ארוחה שכללה את שתי היחידות פלוס שתי ביצים קשות פלוס רסק מעגבניה אחת, השביעה אותי מעל ומעבר. יכול להיות שג'חנון שאפוי באמת שמונה שעות בתנור הביתי עם הסיר המיוחד והכל, יהיה טעים יותר מאשר ג'חנון קפוא שעבר חימום במיקרו, אבל במקרה שלי, שבו אין מצב שאני עושה משהו כל כך איטי, גם מה שיצא מהמיקרו היה טעים ומשביע רצון. (אני מעולם גם לא טעמתי ג'חנון ביתי, כזה שעושים גם את הבצק מההתחלה ואז אופים אותו זמן ארוך, כך שאין לי בסיס להשוואה).

המלוואח היה קל יותר- מכיוון שאת זה אני מכירה מאחר וכשהבן שלי היה קטן, הוא מאד אהב מלאווח עם עגבניות מרוסקות. למעשה, כשלקחתי את המלוואח מהסופר כבר חשבתי על לעשות קרואסונים עם מילוי שוקולד, או לחילופין על נקניקיות ההודו השמנמנות שמחכות שאהפוך אותם ל"משה בתיבה". כשהגעתי הביתה ראיתי שאין שוקולד, ושגם הנקניקיות ברובן חוסלו. ואז הבן ראה את המלוואח ואמר "שנים שלא אכלתי את זה, אני רוצה את זה כמו פעם!" ובכך חסך לי את הדילמה.

כשהתכוונתי להכין את המלאווח שמתי לב שבניגוד למתחרים, אין אופציה של הכנה בתנור וזה חבל, כי אני יודעת שבתכלס אפשר (עובדה שמהבצק אפשר להכין מאפים שונים לפי מתכונים שראיתי באינטרנט) וכי אפוי תמיד יותר טוב ממטוגן מבחינה בריאותית, מבחינת הנוחות (כי גם לבן נוח יותר לזרוק לתנור מאשר לעמוד לטגן) וכי בגירסה האפויה העלים נפרדים יותר והבצק אוורירי ותפוח יותר מאשר בגירסה המטוגנת.

בכל מקרה, הכנתי לפי ההוראות את הגירסה המטוגנת. במקור כתוב "לשים במחבת חם עם מעט שמן " (לא ידעתי כמה זה מעט, חיממתי קצת יותר מדי וזרקתי חלק כדי שלא יהיה כל כך ספוג שמן). היה כתוב "לטגן כשלוש דקות מכל צד על אש בינונית". על האש הבינונית שלי, אחרי כשתי דקות זה כבר התחיל להישרף , אז סך הכל זה לקח פחות זמן.

גם פה הכנתי כמו שהילד אוהב, עם עגבניה מרוסקת. במבחן הטעם הוא אמר שהיה טעים וכששאלתי אם זה יותר טעים מאשר מה שהוא היה אוכל כשזה הוכן בתנור, הוא אמר שהוא לא זוכר אבל ננסה בפעם הבאה . (על האריזות של המתחרים כתוב שזה בחום של 180 מעלות, משהו כמו עשר דקות?).

כאמור, את גירסת הג'חנון לאפייה לא ניסיתי, אם חברים שלי ינסו, אעדכן פוסט זה. בכל מקרה, זה של המיקרו היה טעים, וחוסך את כל הזמן והמאמץ.