סיפור אהבה פשוט

"סיפור פשוט"– ש"י עגנון, על במת התאטרון הלאומי "הבימה". כולנו למדנו בבית הספר את סיפורו של עגנון "סיפור פשוט"  – סיפור על נערה יתומה בשם בלומה נאכט שמגיעה להתגורר אצל משפחת הורוביץ – צירל וברוך מאיר, בעלי חנות מבוססים ובנם הירשל מתאהב בה, אבל אין סיכוי לאהבה הזו בגלל הבדלי מעמדות, ומשפחתו מכריחה אותו להנשא לנערה במעמדו- מינה, אלא שליבו לא נותן לו מנוח, ואבדן האהבה האמיתית שלו מוביל אותו לשיגעון, עד שהוא מבין את מקומו בעולם ומשלים עם תפקידו.

שחר פנקס הוא המחזאי שהביא את הסיפור אל הבמה, ובמשך שעתיים מוכיח את הגאונות של עגנון, שכתב את הסיפור אמנם לפני זמן רב, אבל הוא אקטואלי גם להיום ובעצם לתמיד.

יבגניה דודינה היא צירל, האם הדורסנית, שמתעניינת אך ורק בכסף, ותוהה "מה הקשר לאהבה בכלל?" . היא רגילה שכל העולם מציית לה, כולל בורא עולם, אם משחדים אותו (ואת נציגיו אנשי הדת) מספיק.  בעלה – רוברטו פולק בתפקיד ברוך מאיר, הוא הבעל הכנוע שרק רוצה שקט, ואם הוא מעיז להגיד משהו, הוא משתתק מיד כדי לא להרגיז את אשתו, אותה נשא עבור כסף , למרות שהיה מאוהב באישה אחרת, ולא סתם אישה אחרת- אמא של בלומה (דנה ידלין), אותה יתומה שעכשיו הבן שלו עושה איתה את אותה הטעות שהוא עצמו עשה, והוא חסר אונים. הבן- הירשל (שפי מרציאנו)- כמו כל הגברים האחרים במחזה, חלש מול הנשים הדומיננטיות (אימו במישרין ואשתו בעקיפין) ובורח למחוזות הטירוף עד שהוא "מאולף" לתבנית הרצויה על ידי החברה והמשפחה.

מהצד השני יש את משפחת הכלה- רותי לנדאו בתפקיד האם, שמעון כהן בתפקיד האב, כשגם שם האב התחתן עם האם עבור כסף, והוא מביע את חששו שיום אחד יאבד הכל, מכיוון שהמעשה לא היה כשר מההתחלה, וביתם מינה (הילה שלו) שגם היא לא ממש רצתה להתחתן בשידוך הזה אבל הוא נכפה עליה בדיוק כמו שנכפה על הירשל.

דמויות נוספות הן השדכן (רוברט הניג) ושתי דמויות רקע שמשמשות למגוון תפקידים כולל לשמש כתפאורה בעצמם – שלומי ברטונוב ונמרוד דגן.

על הבמה יש כעין פרוזדור זכוכית, שבו חולפות הדמויות ונעמדות, והפרוזדור משמש גם ככלא, או כמקום דחוק לפי צורך התסריט. המקום הוא גם הבית , שדלתו ננעלת ונפתחת, וגם בית המשוגעים בו כלוא הירשל, גם קיר לכתיבה (וצוות השחקנים כותב ומוחק הרבה טקסטים לאורך ההצגה, כולל כתיבה הפוכה כדי שהקהל יוכל לקרוא) וגם רכבת כשהשחקנים מצליחים בתיאום מושלם לדמות את תנועתה.

קריצה לאקטואליה יש למשל כשאם המשפחה משתמשת בשואב אבק שכמובן לא היה בנמצא בתקופת המקור של הסיפור, וקטע חזק הוא גם "ריקוד האירוסין" כשכל השחקנים כבייכול שמחים במסיבת אירוסין אבל הריקוד שלהם רובוטי, כמו בובות על חוט, כל אחד מגלם את תפקידו בעולם- המשפחה שחייבת לחתן את הילדים, הילדים שחייבים לציית, וכל זה כשהם חבושים בכובעי ליצן שמדגישים את האירוניה והגיחוך שבתמונה כולה.

קטע מרשים נוסף הוא כשהירשל הנשוי האומלל פוגש את בלומה אהובתו משכבר הימים, ושני השחקנים שמשמשים כרקע מפרידים בינהם בזכוכית מטאפורית פיזית.

בספר של עגנון ישנם הרבה תיאורי אוכל והמחזאי השכיל להכניסם גם למחזה, בטקסט שבו צירל מדקלמת את רשימת כל המאכלים שתכין לבנה כשיחזור מהאישפוז בבית המשוגעים אליו נשלח, תוך הסתרה מהחברה כמובן, כשיש תירוץ של "הוא רק מתחזה למשוגע כדי שישחררו אותו מצו הגיוס שקיבל". בסופו של דבר נראה על פניו כאילו האם ניצחה, והירשל חזר להיות האב המושלם ובן המשפחה הצייתן, אבל כשהוא נועל מאחוריו את פרק אהבתו לבלומה ואת פרק הטירוף שלו, הוא גם נועל בחוץ את אימו.

בימוי המחזה הוא של שיר גולדברג והמוסיקה המרשימה מאד של דניאל סלומון שלקח קטעים מוכרים ונתן להם טוויסט רלוונטי, כך שריקוד של "מזל טוב" קלאסי של חתונה, נשמע צורם ואכזרי בדיוק כמו מה שמעוללים לגיבורים.

טריילר למחזה ניתן לראות כאן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s