"פליישר" – מיהו יהודי?

השבוע אישה התאבדה בגלל שהדת הפנאטית גרמה לנתק בינה ובין בנותיה, עד שלא יכלה יותר לשאת את הכאב.

ואז הוזמנתי לצפות ב"פליישר" בתאטרון הלאומי "הבימה.".

(התמונות בפוסט באדיבות תאטרון "הבימה")

העלילה סובבת סביב זוג ניצולי שואה, שעדיין מריחים את בני משפחתם העולים בארובות המשרפות – אריה פליישר (נתן דטנר שדמותו למעשה נושאת את המילה היידית ל"קצב") כבעל אטליז שמתגאה בשירותו במלחמת השחרור, ובבית אותו בנה בשתי ידיו, ומסרב לקחת את כספי השילומים הגרמנים, ואשתו ברטה פליישר, (בגילום לסרוגין של סנדרה שדה וחנה לסלאו),  בעלת ההומור ה"פולני הקלאסי", שחושבת שצריך היה לקחת את הכסף כי "לכסף אין ריח".

השכנים שלהם הם רוזה, המכונה "דודה רוזה" (  רבקה גור) – אלמנה ואם שכולה, מורה בפנסיה, וגרשון הפנסיונר (דוב רייזר) שיודע להריח מאיזה צד מרוחה החמאה, ואיפה כדאי להיות (כולל כדאיות לקיחת הכסף מהגרמנים).

השכונה היא שכונה שקטה, עד שבונים שם בנינים חדשים. בתחילה בני הזוג פליישר אופטימיים, בנינים חדשים פירושו דם חדש לשכונה, וקליינטים חדשים לאיטליז הלא כשר שלהם. אבל השמחה גוועת מהר מאד, (לאחר שהזוג פליישר כבר השקיעו כספים בשיפוץ האיטליז מתוך תקווה להרבה לקוחות חדשים) כשמתגלה שהשכנים החדשים , והמתרבים במהירות הם חרדים המונהגים על ידי הרב אנגל (יגאל שדה).

באין לקוחות ועם הרבה חובות, אין לזוג פליישר ברירה אלא לנסות להכשיר את האיטליז וגם את עצמם בעיני החרדים (שאגב, מכונים בהצגה "אדוקים" – האם זה כי כותבי המחזה חששו להרגיז את החרדים יותר מדי? האם המציאות עד כדי כך חודרת לתאטרון?). אז אריה פליישר משיג תעודת כשרות של הרבנות (באמצעות שוחד כמובן, לעורך הדין החלקלק קורצמן בגילום לסירוגין של נתן רביץ ועידו ברטל), אבל זה לא מספיק, כי החרדים דורשים תעודת כשרות מיוחדת של הרב אנגל, שלא ממהר לתת אותה, כביכול כי "אורח החיים שלכם לא ממש אמוני" אבל בעצם כי הוא דואג לקשרי המשפחה שלו, ולאיטליז חרדי שעומד לקום.

דמויות נוספות הן הנשים- הגר טישמן בתפקיד "חווה בר" – השכנה חובשת השביס שכל תפקידה בחיים הוא ללדת ולטפל בילדים (ילדים בבית, ילד בעגלה וילד בבטן), ולא סתם היא מכונה "חווה" – תפקידה ללדת וליצור עולם שלם של אנשים חדשים שימשיכו את הדרך החרדית, ו"ריווה אנגל" – ביתו של הרב, כלה תמימה לפני חופתה (נלי תגר).

הדמות האחרונה היא שלומיל'ה (בגילום לסרוגין של ניר זליחובסקי ויואב דונט) – בנם המפגר של הפליישרים, שנעשה כך אחרי שנפל מעץ בילדותו ונחבט בראשו, ענין שנשאר לא פתור בין הפליישרים לבין עצמם, בשאלת "מי אשם במה שקרה".

היות והפרנסה אוזלת והחובות גדלים, לזוג פליישר אין כסף למוסד שבו הוחזק הבן, והם נאלצים להחזירו הביתה, שם הוא מטריד את כל השכונה כי הוא בן שלושים עם מנטליות של ילד אבל כוח של גבר, שבסופו של דבר גם גורם לאירוע טרגי (שמוצג בצורה תאטרלית מרשימה במיוחד).

לא מזמן פורסמה סטטיסטיקה שאומרת שבתוך חמישים שנה, אחוז החרדים בחברה יגיע ל40% לעומת 10% היום. זוהי קפיצה ענקית בעקבות הדמוגרפיה החרדית , וביחד עם חברה שלא מקיימת לימודי ליבה (וממשלת ישראל נותנת לזה גיבוי!). התוצאה היא חשש של החברה החילונית שבקרוב יהיו מיעוט, וההצגה משקפת בדיוק את הפחד הזה.

הבעיה בלהיות מיעוט לעומת חברה חרדית היא שהחברה החרדית כופה על סביבתה את תרבותה (כמו כבישים חסומים בשבת, יריקה על ילדות ש"לא מספיק צנועות", אוטובוסים שבהם דוחקים נשים אחורה, העלמת דמויות נשיות משלטי פרסומת אפילו אם הן לבושות בצניעות יתרה, כפיית הכשרים על חנויות וונדליזם על עסקים שמסרבים להכנע וכך הלאה) .

למעשה ההצגה מראה באמצעות הדמויות השונות את האפשרויות העומדות בפני החילונים- לברוח (דיירים רבים בשכונה, בעיקר מבוגרים  אחרי שסבלו מהתעללות כמו חיתוך כבלי הטלוויזיה והתקשורת), לשתף פעולה (עורך הדין קורצמן שלא רק שמצדד בחרדים אלא גם מאמין בדרכם, לווא דווקא באמונתם, כי זה מה שמכניס לו רווחים), להלחם ( רחל השכנה שמשמשת כנביאת זעם ומנבאת במדויק את העתיד לקרות בשכונה, ומסרבת להכנע למרות שגם היא סובלת מהתעללות השכנים שרוצחים את החתולים שלה) או להרים ידיים ולהכנע. בכל מקרה זה קרב אבוד, בעיקר כי כפי שמציינת אחת הדמויות – החרדים מאוחדים, וכשיש להם את ה"ביחד" , יש להם כוח – אם זה לקנות עוד ועוד , ואם זה להחרים עד שהפרט לא יכול יותר כנגד קבוצה כל כך גדולה ומיליטנטית.

המוסיקה בהצגה היא של יוסי בן נון, והיא מוצגת בצורה מרשימה במיוחד על ידי מקהלה שמורכבת מחמישה יוצאי "בן צבי" – נדיר אלדד, עמית גיל, אלכסה לרנר, גיל משען ומיטל נוטיק, שגם שרים בקולות מלאכיים (ובטקסטים מקראיים מהתפילות השונות), גם מנגנים וגם משמשים כנותני אווירה בסצינות שונות.

הקהל מוצא את עצמו מזדהה מאד, ואף מגיב בינו לבין עצמו, כמו למשל בסצינה שבה אומרת אחת הדמויות "לא יתכן, אנשים חובשי כיפה לא ינהגו בצורה כזו" וכמעט שאפשר לשמוע את הקהל נושף באפו באמירת "יה רייט".

ההצגה אולי מרגיזה חרדים, אולי הם רואים בה אנטישמיות, אבל העובדות הן עובדות- ערים שלמות "נכבשות" (ראו בית שמש), החילונים בורחים או מוברחים, בגלל הריבוי הטבעי הגבוה יש יותר ויותר כוח למפלגות החרדיות כך שהממשלות שרוצות להיות בשלטון חייבות להכנע לדרישותיהן (אם זה בוויתור על שירות צבאי לבני ישיבות, או בתקציבים מנופחים , וכמובן בויתור על  לימודי ליבה כך שנוצרים דורות חדשים של ילדים וצעירים שאין להם ברירה אחרת מלבד להשאר בחברה הסגורה הזו.

צוות השחקנים המקצועיים והמנוסים , בין אם הצעירים או המבוגרים יותר, נותן משחק אמין, לא מתלהם אך עוצמתי , וביחד עם המוסיקה והתאורה המתוזמנת להפליא,  נוצרת חוויה תאטרלית מרתקת ונוגעת ללב.

המחזה מאת יגאל אבן אור, והבימוי של משה קפטן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s