"ז'קו"- הבימה- איוב המודרני.

מהי הסיבה לחיות? לז'קו נחמיאס (יעקב כהן בתפקיד מצוין) אין תשובה לשאלה הזו. הוא חי בדרום, עובד במפעל טקסטיל כושל , ביחד עם חברו הטוב דוד אלקלעי (קובי מאור), שמרוויח יותר ממנו על אותה עבודה, נשוי לגאולה (מיקי פלג-רוטשטיין) ומפוטר על ידי בעל המפעל אבירם גאון (אורי הוכמן) רק כדי לגלות שבעצם הוא עקר ושהתינוק הוא מחברו הטוב, שהוא מאומץ וילד לא רצוי גם על ידי אימו החורגת כמו גם ההורים הביולוגים, ושהוא גם הפסיד מליוני שקלים בטופס לוטו שלא שלח.

 

 

אז הוא מחליט למות. הדרך למוות ארוכה ומסתבר שצריך גם לדעת מתי להגיע לשערי השמים, (רמז- רצוי לא בזמן ארוחת הבוקר של המלאכים- סליחה, ה"פקידים" שכועסים שיש רק כריך עם ביצה קשה ולא עם חביתה).

אז הוא נשלח בחזרה לחיים למשך שבוע, אבל הפעם חוזר כדי לנקום, בכולם, בכל דרך אכזרית אפשרית.

קול המצפון היחיד בכל הבלגאן הזה היא נחמה (נעמה ארמון ורונית אפל לסירוגין) – פקידה במחלקת מודעות האבל, שלוקחת ללב את סיפורו ומנסה להציל את חייו ואת נשמתו, כשגם היא סוחבת סיפור לא קל של עגינות ונכות פיזית.

(כל הצילומים באדיבות "הבימה")

במהלך המוות והחזרה לחיים נתקל ז'קו בעוד דמות צבעונית ומעניינת- דני פינק (בן יוסיפוביץ)- מנחה טלוויזיה צבעוני שפוגש אותו בזמן נסיון ההתאבדות שלו ומחליט שמדובר בפצצת רייטינג, ומהווה סאטירה מהלכת על תרבות הריאליטי, על כך ש"אם זה לא צולם זה לא קרה" , על סף הגירוי של הצופים שדורש עוד ועוד קיצוניות עד שהוא מוכן לשלם לז'קו כדי שיתאבד בשידור חי, על המשתתפים בתוכניות כאלה שמוכנים לעשות הכל (ומחווה משעשעת מאד לתוכנית האלמותית של ג'רי ספרינגר) למען הפרסום והכסף. כדי שהמסר יהיה הכי ברור שאפשר, לעיתים הדמויות פונות אל הקהל, ונערכת למעשה חפיפה בין ה"קהל הפקטיבי" של אותה תוכנית ראליטי, וקהל היושבים באולם התאטרון.

את העלילה מלוות דמויות משנה שמבוצעות על ידי אותם שחקנים (עמי סמולרצי'יק, אורי הוכמן ובן יוסיפוביץ עצמו), כולל המלהקים של תוכנית הריאליטי, שמחפשים מתחת לאדמה כל נושא אפשרי (ורשימת הנושאים שלהם בהחלט מוכרת לנו הצופים מרשימת המועמדים לכל תוכנית בישול או זימרה פופולאריים למשל), וחבורת הדגים המזמרים שמכניסה אותנו לאווירת הייאוש של מפעל טקסטיל בנגב בזמן הפרטה, כשכל המנהלים הגדולים דואגים לכיסא שלהם ומוצאים את ה"ש.ג." שיוקרב.

האווירה במחזה משקפת לנו את החיים של האנשים הקטנים, שהדרך היחידה שלהם לשרוד היא להאחז באותו מקום עבודה , ושגרת היומיום, והדרך היחידה שלהם לחלום, אפילו אם זה רק על מזגן מפוצל, היא מילוי טופס לוטו כמפתח ליציאה מה"חור" שבו הם חיים.

בימוי: איציק ויינגרטן  מחזאי: אילן חצור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s