יהוא- אז ועכשיו.

המחזה "יהוא" של גלעד עברון (ובבימוי אילן רונן) מוצג בימים אלה על קרשי תאטרון "הבימה" ועובד על כמה רבדים.

בראשית ישנו הסיפור התנכ"י, מתוך שני פרקים בספר מלכים ב', שבהם מתואר איש צבא  בשם יהוא, שמתחיל כחייל ועולה בסולם הפיקוד עד לרמת שר צבא שמופקד על ידי יהורם בן אחאב על השלטת סדר בכפרים ארמיים. הוא מעורב בהפיכה צבאית ובסופו של דבר הופך למלך.

הסיפור המקראי הוא רק השלד שעליו בנוי המחזה "יהוא" שמתנהל בשתי החזיתות ביחד- הסיפור התנכ"י (שמגולם בשמות המקומות ובביגוד של החיילים השונים) לעומת הסיפור העכשווי שמועבר לנו על ידי בגדים עכשוויים של דמויות אחרות, כמו זו של ראש השרים וביתו.

הסיפור מזגזג גם בין זמנים, למעשה מתחיל בסוף, עובר להתחלה ושוב חוזר לאותה נקודה.

בסצינת הפתיחה עומד ראש השרים (שמגולם לסירוגין בידי דב רייזר ויגאל שדה), כשהוא מבולבל וחסר זיכרון , וביתו קטורה (לאה גלפנשטיין) מנסה להחזיר לו את זכרונו. מיד אחר כך אנו מגלים מה בעצם זיף מנסה לשכוח ולמה.

(התמונות באדיבות "הבימה")

ועל מה מדובר? לפניו של ראש השרים זיף מובא פושע המלחמה יהוא (גיל פרנק בתפקיד מצוין) , על ידי עזגד מפקד הצבא (אלון נויימן) שדורש להחיל עליו עונש מוות בעקבות השתוללות רצחנית בכפרי ההרים. לראש השרים זיף יש רעיונות אחרים, והוא מתרשם שחייל בעל מוטיבציה כל כך גדולה אפשר לחנך במקום להרוג, והוא יביא יותר תועלת כחי.

ומסתבר שנמר לא יחליף את חברבורותיו גם אם כעת הוא נראה ונשמע כמו חתלתול, ולאחר שיהוא צובר כוח בזכות ראש השרים, הוא מחסל את המלך יהורם, אונס את אלמנתו זילפה (מאיה מעוז), משליך מהחלון את איזבל אשת אחאב ולסיום ממליך את עצמו למלך.

הסיפור התנכי"י  הוא למעשה רק על יהוא, כל שאר הדמויות דמיוניות, אבל התנ"ך הוא הפלטפורמה עליה מוצגות דילמות עכשיוויות מאד, ופוליטיות, כדוגמת – האם כוח משחית, האם הדרך היחידה לשמור על שקט היא באמצעות הפחדה, הנתק בין השלטון לחיילים בשטח,  וכמובן – האשמת הש.ג. או במקרה הזה, יהוא שדורש לרצוח שבעים בני משפחתו של אחאב, כולל אשתו המסורה של עזגד- מעכה (רזיה ישראלי), ואז מפיל את האשמה על זיף שחוזר על השורה "רק צייתתי לפקודות".

גם כאן אגב מתערבב ההווה עם העבר כשבסצינה שבה יהוא מדבר אל העם, הוא למעשה מקיים מסיבת עיתונאים עם מיקרופונים.

סצינה סימבולית נוספת היא החבלים שבהם קשור יהוא בהתחלה, ומשמשים לזיף כדי לשלוט בו, עד שהשליטה עוברת לידיו של יהוא, כשהוא מפתה את קטורה באמצעות אותם חבלים ממש.

הפוגה קומית קלה הם שני החיילים דניאל סבג ושלומי ברטונוב שהם למעשה "שכירי חרב" שמעידים על עצמם שהם "מתאימים לכל תפקיד" ויש להם אמירות ציניות קטנות ודוקרות מצד אחד, אבל גם לא מהססים להיות רצחניים בעצמם.

עוד ענין הוא תיאור התהליכים הנפשיים שעוברים הגיבורים – זיף שמעדיף לשקוע בשיכחה אחרי ששיתף פעולה עם רציחות רבות ואז לא עמד בהאשמות , ועזגד שלא מוכן להכנע, ולאחר שנגזר מוות על אשתו, מעדיף לקחת את גורלו בידיו בסצינה גראפית מרתקת.

המחזה מועלה באולם ברטונוב, שהוא אולם ללא במה, כשהקהל יושב מסביב , באותו מפלס כמו השחקנים, שנכנסים ויוצאים מכיוונים שונים של האולם, כך שהצופה מוקף בעלילה מכל הכיוונים ורואה את הדמויות כמו שהדמויות רואות אחד את השני.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s